#separator:tab
#html:true
#notetype column:1
#tags column:5
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	קעה. אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוון לשאין מתכוון בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון. באר. 	"פירשו התוס' (ד""ה בין) בין שוגג למזיד איירי בממון אחר בהדי מיתה ונפקא לן מינה דחייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלומין משום דלא חלקת. בין מתכוון לשאין מתכוון לפטור מדמי הנהרג באופן שהתכוון להרוג זה והרג אחר ולאפוקי מרבי דמחייב וקמ""ל דכיון שנתכוון פטור הכי נמי שאין מתכוון פטור. וכמו דדרך עלייה דלא ניתן שגגתו לכפרה אין לוקחים ממנו ממון לפוטרו כך גם דרך ירידתו אע""ג שניתנה שגגתו לכפרה, ולפטור מזיד דרך ירידה הוצרך שאינו יכול לשלם דמים ולהפטר ממיתה. וי""מ [וכן משמע מרש""י (ד""ה דרך)] דבא לפטור שוגג דרך עלייה מתשלומין כמו דרך ירידה."	"ב""ק רש""י ותוס' לה."		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	קעו. במשנה נאמר שהמוציא מחבירו עליו הראיה ודייקה הגמ' הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק. מדוע לא נדייק הא לא מייתי ראיה לא יטול כלל? 	"כתבו התוס' (ד""ה הא) דלשון המוציא משמע שבמה שבא להוציא צריך ראיה אבל מה שהוא מודה לו לא."	"ב""ק תוס' לה:"		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	קעז. מדוע לרבה בר נתן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור? 	"פרש""י (ד""ה פטור) והתוס' (ד""ה לימא) שמחל לו על השעורין <sup>עד</sup>.<span style=""font-size: 12pt !important; color: #504f4b;"">
<br>עד.  כתב הרא""ש  (סי' טו)  תמיהני על סברא זו דמלתא דשכיחא הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואין רוצה לתובעם בפעם אחת ותובע אחת מהן משום הכי לא מחל על שאר תביעות. הלכך נ""ל לפרש דרבה בר נתן איירי כעין מתניתין כגון שטענו חיטין הלויתיך באותו יום ובאותה שעה והלוה אומר שעורין היו. אם איתא שהלוהו שניהם היה טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן, אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין. והר""מ הלוי ז""ל פירש הא דפטור מדמי שעורין לאו משום דהודה ולא משום דמחיל אלא משום דהודאתו שהודה בשעורין לאו הודאה היא דנתחייב עליה משום שהודה מעצמו, עיי""ש.</span>"	"ב""ק לה:"		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	קעח. איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. מדוע במשנתנו לא אמרינן דברי עדיף? 	"כתבו התוס' (ד""ה מדסיפא) דהתם הוי ברי טוב שלא יהיה לו פנים לשקר כיון שחברו יכול לידע בשקרו והשמא אינו טוב שאין זוכר אם חייב לו ומוכחא מילתא דחייב לו, אבל הכא ברי שלו גרוע שיודע בחבירו שאין יכול להכחישו ולכך טוען ברי, והשמא טוב לפי שלא ראה המעשה והלכך לא אמרינן ברי עדיף."	"ב""ק תוס' לה:"		
